בן רגע הפכתי לחלק – ולוּ רק זעיר – מעולם ומלואו…
כפי שביל רואה זאת, עמוד 225
כשהגעתי לראשונה ל-.A.A החלטתי שהם אנשים נחמדים מאוד – אולי קצת תמימים, אולי קצת חברותיים מדי, אבל ביסודם אנשים הגונים ורציניים (אִתם לא היה לי דבר במשותף). ראיתי אותם בפגישות – אחרי הכול, שם הם התקיימו. לחצתי אִתם ידיים וכשיצאתי מהדלת שכחתי אותם לגמרי.
ואז, יום אחד, אִרגן כוחי העליון, שאז לא האמנתי בו, שתיווצר תכנית קהילתית מחוץ ל-.A.A, שבמקרה היו מעורבים בה חברי .A.A רבים. עבדנו יחד והכרתי אותם כבני אדם. התחלתי להעריץ אותם, אפילו לחבב אותם, ובניגוד לרצוני, גם ליהנות מהם. האופן שבו יישמו את התכנית בחיי היומיום – לא רק בדיבורים בפגישות – משך אותי ורציתי את מה שהיה להם. לפתע הם הפכו לאנחנו. מאז לא הרמתי כוסית.