הם רק משרתים. זכותם היא לבצע את מטלות הקבוצה, זכות שלעִתים היא כפוית תודה.
שנים עשר צעדים ושתים עשרה מסורות, עמוד 134
בזורבה היווני מתאר ניקוס קזאנצקיס פגישה בין הגיבור הראשי שלו ואיש זקן שעסוק בשתילת עץ. מה אתה עושה? שואל זורבה. הזקן עונה: אתה רואה טוב מאוד מה אני עושה, בני, אני נוטע עץ. אבל למה לטעת עץ, שואל זורבה, שלא תזכה ליהנות מפירותיו? והזקן עונה: אני, בני, חי כאילו לעולם לא אמות. התשובה מעלה חיוך רפה על שפתיו של זורבה ובעודו מתרחק הוא קורא בנימה אירונית: כמה מוזר – אני חי כאילו אני עומד למות מחר.
כחבר באלכוהוליסטים אנונימיים גיליתי שהמורשת השלישית היא קרקע פורייה לנטיעת עץ המפוכחות שלי. הפירות שאני קוטף הם נפלאים: שלווה, ביטחון, הבנה והגשמה נצחית למשך עשרים וארבע שעות; וכן יכולת להקשיב באמצעות נפש יציבה לקולו של מצפוני, הפונה אליי בעדינות ואומר: בשעה שאתה משרת עליך גם לשחרר. יש גם אחרים שצריכים לנטוע ולקטוף.