תוכן הפוסט: על כל קבוצת .A.A לשאת עצמה לחלוטין ולדחות תרומות
מבחוץ.
שנים עשר צעדים ושתים עשרה מסורות, עמ׳ 160
כשאני עורך קניות אני בודק את המחירים, ואם אני רואה
דבר-מה שאני צריך, אני קונה ומשלם. עכשיו, כשאני
בהחלמה, עליי ליישר את חיי. כשאני הולך לפגישה, אני
שותה קפה בחלב וסוכר, לפעמים יותר מכוס אחת. אבל בזמן
איסוף התרומות אני עסוק מכדי להוציא כסף מהארנק, או
שאין לי מספיק, אבל אני נמצא שם כי אני צריך את הפגישה
הזאת. שמעתי מישהו שהציע לתרום סכום השווה למחירה
של כוס בירה וחשבתי לעצמי – זה יותר מדי! אני כמעט אף
פעם לא נותן דולר. בדומה לאחרים, אני סומך על החברים
הנדיבים יותר, שיממנו את האחווה. אני שוכח שנדרש כסף
לתשלום עבור חדר הפגישות, לקניית החלב, הכוסות
והסוכר. אשלם ללא היסוס על קפה בבית קפה אחרי
הפגישה; תמיד יש לי כסף לזה. מהו, אם כן, ערכן של
מפוכחותי ושלוותי הפנימית?