במשך אלפי שנים נהגנו לדרוש יותר ממנת חלקנו בביטחון, ביוקרה ובתחום הרומנטי. כאשר נדמה היה שהצלחנו, שתינו כדי לחלום חלומות גדולים עוד יותר. כאשר היינו מתוסכלים, ואפילו חלקית, שתינו כדי להשיג שכחה. מעולם לא היה די מהדברים שחשבנו שאנו רוצים.
בכל מאמצינו, אשר רבים מהם היו מבוססים על כוונות טובות, היעדר הענווה היה המום שהכשיל אותנו. חסרה לנו נקודת המבט שתאפשר לנו לראות שמקומם של טיפוח האופי והערכים הרוחניים הוא בראש, ושסיפוקים חומריים אינם מטרת חיינו.
TWELVE STEPS AND TWELVE TRADITIONS, p. 71
שוב ושוב ניגשתי אל הצעד השביעי, רק כדי לסגת ולהתארגן מחדש. דבר-מה היה חסר והשפעתו של הצעד חמקה ממני. על מה פסחתי? על מילה אחת, שקראתי אך התעלמתי ממנה, הנמצאת ביסוד הצעדים כולם, למעשה בבסיס תכנית אלכוהוליסטים אנונימיים כולה – אותה מילה היא בענווה.
הבנתי את חסרונותיי: שוב ושוב דחיתי מטלות; התרגזתי בקלות; חשתי יותר מדי רחמים עצמיים וחשבתי לעצמי – למה אני? ואז נזכרתי: גאווה באה לפני נפילה, וסילקתי את הגאווה מחיי.