רובנו לא היינו מוכנים להודות שאנו אלכוהוליסטים אמיתיים. במשך שנים ניסינו להוכיח שאנו יכולים לשתות כמו אנשים אחרים, קבענו לעצמנו כללים, ניסינו לשתות רק בשעות מסוימות, החלפנו סוגי משקאות, או נתנו הבטחות חגיגיות שנימנע מכך לחלוטין. אך אף אחת מהתוכניות הללו לא עבדה, ותמיד סיימנו בהשתכרות. למדנו שעלינו לנפץ את האשליה שאנו כמו אנשים אחרים, שכן איבדנו לחלוטין את היכולת לשלוט בשתייה שלנו.

חציית הגבול הבלתי נראה

כשהגענו לאלכוהוליסטים אנונימיים, הוקל לנו להבין שאלכוהוליזם אינו כשל מוסרי, חולשת אופי או חוסר כוח רצון. למעשה, מדובר במחלה של ממש – שילוב של אלרגיה גופנית ואובססיה נפשית. אנו מבינים כעת שברגע שאדם חצה את הגבול הבלתי נראה משתייה מרובה לשתייה אלכוהולית כפייתית, הוא תמיד יישאר אלכוהוליסט. הניסיון מוכיח שאין דרך חזרה לשתייה חברתית או "רגילה". זוהי מחלה מתקדמת שלעולם לא ניתנת לריפוי מלא, אך בהחלט ניתן לעצור אותה.

תגובת השרשרת של המשקה הראשון

רבים מאיתנו האמינו שמה שמשכר אותנו הוא המשקה החמישי, העשירי או העשרים. רק בהדרגה הבנו את האמת המרה: מה שגרם לנזק הוא תמיד המשקה הראשון. המשקה הראשון הוא זה שמפעיל תגובת שרשרת הרסנית של חשיבה אלכוהולית ודחף בלתי נשלט, המובילים לשתייה הבלתי מבוקרת. ב-A.A יש דרך פשוטה לבטא זאת: "עבור אלכוהוליסט, משקה אחד זה יותר מדי ואלף לעולם לא יספיקו"

דווקא מתוך ההשפלה המוחלטת וההודאה בתבוסה, מצאנו את הניצחון. ההודאה בכך שאנו חסרי אונים היא סלע האיתן שעליו ניתן לבנות מחדש חיים מאושרים ובעלי משמעות. ברגע שהפסקנו להילחם, התחלנו לצעוד בנתיב של חופש, פיכחון ושלווה